בדרך כלל כשאנחנו שומעים את המילה ״מוות״, אנחנו נחרדים למוות. מילה שטומנת בתוכה את הפחד האנושי הגדול ביותר. אנחנו נמנעים ממנו בכל דרך אפשרית ומדחיקים כל הזדמנות לעסוק בו תודעתית. לעומת זאת בתרבויות אחרות חוגגים את המוות. במדינת באלי מאמינים שהגוף הוא רק קליפה של הנשמה, על כן יום ההלוויה הוא יום של חגיגה מתמשכת מלאת מוזיקה, ריקודים, שתייה ואוכל. הכל נעשה בשמחה כי סוף סוף הנשמה חוזרת אל ביתה האמיתי. אחרי המוות אנחנו מבינים את הפוטנציאל הגלום בתודעה שלנו, אנחנו מפסיקים להשתמש בו

קלף האיש התלוי בטארוט, הוא קלף שנוי במחלוקת ולעתים אף לא מובן. וזה כל הקטע .המציאות היא דואלית. הבריאה כולה בנויה על שני קטבים - זכר ונקבה, אור וחושך, חום וקור, חיים ומוות. כך גם כל סיטואציה אשר אנו חווים. תמיד יש שני קטבים, תמיד יש שתי אופציות, תמיד יש שתי פרספקטיבות. הן גם תמיד יהיו הופכיות זו לזו. לכולנו יש את החשיבה והתגובה האוטומטית. האיש התלוי הוא לא מגיב והוא לא חושב. הוא עוצר הכל ומסתכל הפוך על הדברים. הוא יכול רק להסתכל ולראות מזווית הופכית. זה מה שהוא מזכיר לנו כאשר