בדרך כלל כשאנחנו שומעים את המילה ״מוות״, אנחנו נחרדים למוות. מילה שטומנת בתוכה את הפחד האנושי הגדול ביותר. אנחנו נמנעים ממנו בכל דרך אפשרית ומדחיקים כל הזדמנות לעסוק בו תודעתית. לעומת זאת בתרבויות אחרות חוגגים את המוות. במדינת באלי מאמינים שהגוף הוא רק קליפה של הנשמה, על כן יום ההלוויה הוא יום של חגיגה מתמשכת מלאת מוזיקה, ריקודים, שתייה ואוכל. הכל נעשה בשמחה כי סוף סוף הנשמה חוזרת אל ביתה האמיתי. אחרי המוות אנחנו מבינים את הפוטנציאל הגלום בתודעה שלנו, אנחנו מפסיקים להשתמש בו

הרעיון של מזל פוטר אותנו מאחריות, נותן לנו להשליך אותה על היקום ששיחק בנו כבובות על חוט ולנו לא הייתה מילה בדבר. אין דבר כזה מזל ביקום. אין אקראיות של חוויות, של הצלחות וכשלונות, של כישורים ומחלות. הכל מכוון. הכל מתוכנן. הכל קורה במדויק כפי שאנו רוצים ובוחרים. כולנו יוצרים גלגל ורצים בתוכו למהלך חיינו. גם כאשר הגלגל הופך הרסני, אנחנו ממשיכים לרוץ בו, כי זה מה שאנו יודעים. או ליתר דיוק, אנחנו לא יודעים שאנחנו ממשיכים לרוץ בתוכו. עד שאנחנו כן. הגלגל מדבר על גלגולי הנשמות, ובמהל

השוטה הוא זה אשר יוצא למסע, הוא הילד הסקרן שמחליט לצאת מנוחות הבית ולגלות עולם, הוא מוכן לקחת על עצמו את כל אשר יביא אילו המסע המרגש שלו, פשוט כי הוא רוצה הרפתקה טובה. השוטה בטארוט מסמל את הניצוץ האלוהי שאנחנו, הניצוץ האלוהי (נשמה אם תרצו) שיורד אל כדור הארץ ומתגלם בגוף פיזי כדי לחוות את המסע שנקרא חיים אנושיים. הוא טהור, נקי ומזוקק ביותר, בדיוק כמו תינוק שזה עתה נולד ויצא מהרחם החשו כה והחמימה.